על גנבים ורמאים

עורך דין גנב מיליונים כאשר שימש ככונס מטעם רשות המיסים * עונשי מאסר לבכירים פרשת התרמית בחברת נגב קרמיקה > איתמר לוין

עו"ד גנב 15.5 מיליון שקל מרשות המיסים

עו"ד דוד לוי גנב מלקוחותיו 16.5 מיליון שקל, כאשר 15.5 מיליון שקל מתוכם נגנבו מרשות המיסים בתיקים בהם ייצג אותה. כך קובעת (29.6.21) שופטת בית משפט המחוזי מרכז, דנה מרשק-מרום, אשר הרשיעה את לוי בכל העבירות שיוחסו לו.

השופטת מרשק-מרום מתארת על פני עשרות עמודים את התנהגותו של לוי, אשר טען שכתב האישום הוא תוצאה של רדיפה מצד "מאפיה שלטונית" לאחר שחשף שחיתות בהיקף נרחב ברשות המיסים, רדיפה שלדבריו כללה גם הפעלת קרינה נגדו. לטענתו של לוי, לאותה "מאפיה" יש קשרים פסולים עם המערכת השיפוטית, עוזרים משפטיים מעלימים מוצגים ומזייפים פרוטוקולים, תובעים "תופרים תיקים", היא שולטת שליטה על לשכת עורכי הדין ועל שופטים (לרבות בבית המשפט העליון) אשר היו נתונים לסחיטה מאותם גורמים ושינו בהתאם את החלטותיהם. לוי מיקד את רוב טענותיו בזאב פורת, שהיה בשעתו סמנכ"ל אכיפה וגבייה ברשות; לאחר אחת החקירות הנגדיות שניהל לוי בעצמו, סבל פורת מאירוע לבבי ונזקק לאשפוז.

לוי לא הביא ראיות כלשהן לטענותיו ולא הוכיח אותן בכהוא-זה. השופטת מרשק-מרום גם מתארת כיצד לכל אורך ההליך תהתה האם לוי כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין, למרות שהוא עצמו דחה חששות אלו ואף אסר על סניגוריו להעלות טענות כאלו. מסקנתה היא, כי ככל הנראה לוי הוא חולה נפש, אך כשיר לעמוד לדין.

במישור המשפטי טען לוי, כי נטל כדין את כל הכספים שבגניבתם הואשם, שכן היה זה שכר הטרחה שהגיע לו. השופטת מרשק-מרום דחתה מכל וכל גרסה זו, קבעה שהיא חסרת כל אמינות, ולעומת זאת קיבלה במלואן את גרסאות עדי התביעה, אשר זכו לחיזוק של ממש במסמכים של לוי עצמו.

כאמור, האישום המרכזי היה גניבת מיליוני שקלים מרשות המיסים, אותה ייצג לוי (בעל רישיון מאז 1984) בשנים 2012-2001 בתיקי הוצאה לפועל למימוש נכסי מקרקעין של חייבים. לוי פעל בניגוד להוראות רשמי ההוצאה לפועל ולא העביר לקופת הרשות את הסכומים שהצטווה להעביר, ובעקבות זאת התלוננה הרשות במשטרה. לוי טען, כפי שצוין, כי נטל שכר טירחה שהגיע לו – אך השופטת מרשק-מרום מציינת, כי לא הציג גרסה עקבית וכי בכל מצב בו הגיע לדרך ללא מוצא, הוא פנה לטענות הקונספירציה חסרות השחר.

"בסופו של יום, מדובר בסיפור מעשה של עורך דין בעל יכולות מקצועיות מצוינות בתחומים בהם עסק, אשר ככל הנראה ניצל את חוסר הפיקוח המספק ברשות המיסים והצליח לגנוב כספים במשך שנים בהם שימש ככונס נכסים של רשות המיסים", קובעת השופטת מרשק-מרום. "העדויות שאינן שנויות במחלוקת מעלות, כי הנאשם מכר ומימש עשרות נכסי נדל"ן של אנשים שחבו חובות לרשות המיסים, ובמקום להעביר את כספי המימוש לרשות המיסים על-מנת שייזקפו כנגד חובות החייבים ואת היתרה תעביר הרשות לחייבים, הנאשם נטל אותם לעצמו והעלימם.

"במספר מקרים מימש נכסים שערכם היה גבוה מסכום החובות, אך את היתרה לא הפקיד בקופת ההוצל"פ לטובת החייבים או עזבונם אלא נטל את היתרות לעצמו. הנאשם נהג מנהג בעלים בכספים שהגיעו לידיו, לא המציא ראיות על ניהול חשבונות מסודרים, התנהל מול הרשות בחוסר תום לב תוך הפרה בוטה של תנאי ההתקשרות בינו לבין הרשות, ועשה דין לעצמו גם לאחר שקיבל הוראות מפורשות מסמנכ"ל גבייה ברשות, מרשמי הוצל"פ ומערכאות שיפוטיות".

עוד הורשע לוי בגניבת 500 אלף שקל מבני הזוג מיטל קלינגר ואלדד קלינגר – רוב תמורת המכירה של שתי דירות בחולון ואילת שירשו מאבותיהם. לוי טען, כי גורמים עבריינים לחצו על בני הזוג כחלק מפעילות המאפיה נגדו, וכי גם כאן מדובר בשכר טירחה שהגיע לו. לוי גם גנב 400 אלף שקל כאשר ייצג את משה אביטל במכירת וילה בהרצליה; הוא טען גם הפעם, כי אביטל פועל בשל "שולחיו מהמאפיה". השופטת מרשק-מרום מקבלת במלואן את גרסאות עדי התביעה הנתמכות במסמכים, ודוחה לחלוטין את גרסתו של לוי. לבסוף הורשע לוי בהעלמת הכנסות בסך 8.6 מיליון שקל – לאחר שהשופטת מרשק-מרום קיזזה מחצית מן הסכום שגנב מרשות המיסים, שכן הוא נחקר רק על סכום זה. (ת"פ 42814-10-14).

עונשי מאסר בפרשת התרמית בנגב קרמיקה

מנכ"ל אפריקה-ישראל תעשיות לשעבר, אבי מוטולה, נשלח ל-34 חודשי מאסר בשל שורה ארוכה עבירות מרמה, גניבה וניירות ערך, במסגרת מניפולציות של עשרות מיליוני שקלים בדוחות חברת-הבת דאז נגב קרמיקה. בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר לפרסם (7.6.21) את הרשעתו של מוטולה ואת העונש שנגזר עליו במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהשופט בני שגיא הטיל איסור פרסום על פרטים אלו.

וגילוי המעשים חייב את נגב קרמיקה לבצע תיקון של דוחותיה בהיקף של 73 מיליון שקל והיה מהגורמים לקריסתה ומכירתה. מוטולה הודה בעבירות של פרטים מטעים בדוחות כספיים, ריבוי עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, שיבוש הליכי משפט, קבלת דבר במרמה, גניבה בידי מנהל והפרת אמונים. לפי כתב האישום המתוקן, מוטולה ניצל את מעמדו בקבוצה על מנת להורות לכפופים לו לבצע פעולות – כולל פליליות – שיציגו מצגים משופרים ביחס לנתונים הכספיים שלה. מוטולה הורשע גם בגניבה של 1.4 מיליון שקל, לאחר שהציג מצג שווא בפני בעלי תפקידים בחברה וגרם לרישומים כוזבים בספריה.

קודם לכן הותר לפרסום (13.6.21). כי אביהו איבשיץ, שהיה סמנכ"ל הכספים של נגב קרמיקה, ירצה 31 חודשי מאסר. איבשיץ הודה ב-41 עבירות של פרטים מטעים בדוחות כספיים בכוונה להטעות משקיעים, ריבוי עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, ריבוי עבירות מנהלים בתאגיד, סיוע לקבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט, ובמתן שוחד בדמות מוצרי סניטציה (אותם ייצרה נגב קרמיקה) בשווי 78 אלף שקל לפקיד ברשות המיסים שטיפל בעניינו.

כתב האישום, מוטולה ואיבשיץ יזמו וביצעו בשנים 2014-2011 תוכנית שיטתית שמטרתה הצגת מצגים "משופרים" ומטעים ביחס לנתונים הכספיים של אפריקה תעשיות וחברות-הבנות שלה. זאת, בין היתר משום ששכרם נגזר מביצועיהן של החברות. השניים הורו לכפופים להם להקדים את מועד ההכרה בהכנסות (כך שהכנסות יירשמו לפני שהתקבלו בפועל), לרשום הכנסות כפולות ולנפח באופן תרמיתי את מלאי הקבוצה. פעילות זו בוצעה בעיקר לקראת תום הרבעונים ולנוכח הפערים שבין תוצאות הקבוצה בפועל לבין היעדים שנקבעו לה.

כחלק מהפעילות המרמתית נהגו מנהלים ועובדים בקבוצה, בהנחייתם של מוטולה ואיבשיץ, באופן שיטתי ולאורך אותן שנים, לשייך הכנסות שנוצרו ברבעון העוקב לרבעון שכבר הסתיים, להכיר בהכנסות בגין סחורה שטרם סופקה ולעיתים אף בהכנסות בגין עסקות בהן טרם נקבע איזו סחורה אמורה להיות מסופקת ובאיזה מועד.

בהנחיית מוטולה ואיבשיץ, פעלו מנהלים ועובדים בקבוצה כדי ליצור הכנסה פיקטיבית כפולה, בכך שחייבו בספרי הקבוצה חלק מלקוחותיה פעמיים. בנוסף, לקראת תום הרבעונים נהגו עובדים בקבוצה, בהנחיית מוטולה ואיבשיץ, להעביר באופן רישומי מלאי ממחסן וירטואלי למחסנים הכוללים מלאי הנספר בדוחות הכספיים, כך שמלאי הקבוצה גדל באופן כוזב.

כאשר גילו רואי החשבון המבקרים חלק מסוים מן הפרטים המטעים בדוחות הכספיים, הנחו מוטולה ואיבשיץ עובדים בקבוצה להסתיר מרואי החשבון פרטים מטעים נוספים בדוחות הכספיים, ולהסביר להם שמדובר בטעות, וכל זאת על מנת שהדוחות הכספיים יאושרו, ועל מנת שלא תתגלה התוכנית העבריינית. (ת"פ 59453-07-19).

בעלי גלובוס מקס ניסו למנוע תביעה נגדם

מושאל שטראוס והשי סייף, שהיו מבעלי רשת בתי הקולנוע גלובוס מקס, ניצלו לרעה הליכי משפט כאשר ניסו למנוע הגשת תביעה נגדם בידי מפרקי הרשת. כך קובע (13.5.21) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בפסק דין בו הוא גם מציב כללים ליישום הצעדים בהם יכול בית המשפט להגיב על התנהגות כזאת.

בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט עודד שחם) קיבל את בקשת המפרקים – עוה"ד גיל אורן ואלונה באומגרטן ורו"ח בועז ברזילי – להגיש תביעה נגד בעליה ומנהליה של הרשת, בטענה להתרשלות שהביאה לקריסתה. התביעה היא נגד שטראוס וסייף שהיו דירקטורים בחברה; בנט קפלן שהיה המנכ"ל ויצחק תורג'מן שהיה יו"ר משותף. שתי חברות שבשליטת שטראוס וסייף התנגדו להגשת התביעה וביקשו להורות למפרקים לחקור רק את אחריותם הנטענת של קפלן ותורג'מן. השופט שחם דחה את הבקשה והשופט סולברג דחה את הערעור.

לגבי התביעה נגד נושאי המשרה אומר השופט סולברג, כי מאחר שהיא כבר הוגשה – הרי שמדובר במעשה עשוי. ממילא, הוא ממשיך, התייתרה הבקשה לחקור רק את קפלן ותורג'מן – שכן קיים השתק בדמות התביעה הקיימת. מעבר לכך, אומר השופט סולברג, בית המשפט כמעט ואינו מתערב בשיקול הדעת של המפרק; ערכאת הערעור כמעט ולא תתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית; ספק אם לחברות בתור נושות של הרשת יש מעמד מול המפרק; ואין להטיל עלויות נוספות על קופת הפירוק "על גבם השחוח של הנושים" שבמקרים רבים יקבלו רק חלק מכספם, אם בכלל; החברות מצויות בניגוד עניינים חריף משום שכאמור הן נמצאות בשליטתם של שניים מן הנתבעים.

העיקר הוא, אומר השופט סולברג, שבקשה זו מהווה מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט, אשר היחס אליו הוחמר בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. "בעל דין המנהל הליך משפטי, שמטרותיו לגיטימיות, יכול להשתמש בזכויותיו הדיוניות שלא בתום לב, ועדיין לא יעלה הדבר כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

"עם זאת, ישנם מקרים בעלי חומרה יתרה, שבהם עצם קיומו של ההליך המשפטי כולו – או של בקשה מסוימת המוגשת בגדרו – לא נועדו להגשמת המטרה הלגיטימית שעליה מצהיר בעל הדין, ומשמשים אך כ'חרב', שנועדה לקדם אינטרסים אחרים של אותו בעל דין או צדדים קשורים לו. למקרים מעין אלו, התייחס מחוקק-המשנה בחומרה יתרה, משום שהם חותרים תחת תכליתו הבסיסית של ההליך השיפוטי. דווקא הליך זה, המשמש מכשיר לעשיית צדק, הופך לכלי שרת בידי גורמים אינטרסנטיים, אשר באמצעותו מונעים את הצדק מלבוא.

"…בעניין דנן, לפנינו 'הודאת בעל דין', החושפת את מטרתן האמיתית של המבקשות, בבקשתן ובהתנגדותן. כך, את ההתנגדות להגשת תביעת הרשלנות, נימקו המבקשות, בין היתר, בכך ש'טיוטת כתב התביעה בנוסחה הנוכחי עושה עוול לחלק מהנתבעים המבוקשים'.

"עינינו הרואות, כי המבקשות עצמן כשלו בלשונן, נקשו בשינונן, וחשפו את המניע העומד מאחורי הגשת ההתנגדות לבית המשפט המחוזי. המבקשות אומנם התנגדו לתביעה נגד נושאי המשרה בכובען כ'נושות מודאגות', המעוניינות להגדיל את קופת הפירוק ולהשיא את רווחיה, אך לאמיתו של דבר דאגתן של החברות נתונה בעיקר לכיסם של בעלי השליטה בהן. לשם כך – כל האמצעים כשרים; גם פעולות אשר עשויות לפגוע בקופת הפירוק, ואף במבקשות עצמן – בכובען כנושים. לא טובת קופת הפירוק והנושים עומדת לנגד עיני המבקשות, כי אם חילוץ בעלי השליטה, שהם 'חלק מהנתבעים המבוקשים', מאימת התביעה המתרגשת ובאה עליהן.

"המבקשות ניצלו את פתחון הפה שניתן להן, בכובען כ'נושות', והשתמשו בו כדי לקדם את האינטרסים של בעלי השליטה בהן, בכובעם כ'נושאי משרה', בניגוד לכל יתר נושאי המשרה, אשר טענותיהם נדחו על הסף, ולא נשמעו כלל… אם כן, בעוד שקפלן ותורג'מן נאלצים להמתין לתביעת המפרקים, עשו המשיבים 5-4 [שטראוס וסייף] שימוש בכוח השליטה שלהם במבקשות, ובדרך זו העלו את כל טענותיהם כבר בשלב מקדמי זה, עוד קודם להגשת תביעת הרשלנות נגדם. אין מנוס מלקבוע, כי התנהלות זו, עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וניצול לא הוגן של יתרון דיוני".

השופט סולברג מתייחס גם לסוגייה העקרונית: "אין לכחד, חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך 'ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך.

"…נראה כי מחוקק-המשנה היה ער למצב הקיים, וביקש 'להפוך את המשוואה'. מעתה ואילך, יידע כל בעל דין, כי אם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, ייצא מההליך וידיו על ראשו. מחיקת כתב הטענות; הטלת הוצאות על הצד הגבוה לטובתו של הצד השני; והטלת הוצאות בשיעור משמעותי לטובת אוצר המדינה, כל אלה יובילו לכך ש'ניתוח כלכלי' שיתבצע אקס-אנטה, יצביע על חוסר הכדאיות הכלכלית הטמונה בשימוש לרעה בהליכי המשפט. כך נוכל לעמוד על המשמר, ולוודא כי בפעולתנו כשופטים אנו מקדמים עשיית צדק, ומוֹנעים ניצול של מערכת המשפט, על ידי בעלי אינטרסים זרים, אשר עלולים להסיג את הצדק לאחור".

לסיום קובע השופט סולברג: "המבקשות, יחד עם המשיבים 5-4, פעלו בהליך זה, ועוד קודם לכן בבית המשפט המחוזי, בניגוד עניינים בולט, אף עשו שימוש לרעה בהליכי משפט. יש לכך מחיר; והוא יקר". החברות ובעליהן חויבו בתשלום הוצאות בסכום כולל של 75 אלף שקל, מתוכם 30 אלף שקל לטובת אוצר המדינה. השופטים יצחק עמית ודוד מינץ הסכימו עם השופט סולברג. (רע"א 8921/20).

חייב חסר תום לב יצטרך לחכות לפחות שנה

יש להמתין לפחות שנה עד שיוכל חייב לחדש את הליכי חדלות הפרעון, אם הללו בוטלו בשל חוסר תום לב מצידו. פרק הזמן יהיה לרוב בין שנה לשנה וחצי, ובמקרים חמורים יותר – עד שנתיים וחצי. בהעדר החלטה אחרת של בית המשפט, הממונה על חדלות פרעון (לשעבר כונס הנכסים הרשמי) הוא שיקבע את פרק הזמן. כך קובע לראשונה (20.6.21) שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ.

בשנת 2014 קבע בית המשפט העליון: "סבורים אנו ככלל כי התקופה שיש לקבוע לשם חידושו של כינוס אכן צריכה להיות קצרה מזו שקבע בית המשפט קמא. נראה לנו כנכון להעמיד תקופת פנייה מחדש במקרה של ביטול כינוס עקב מחדלי החייב, וכדי ליתן ביטוי ראוי למחדלים, על בין שנה לשנה וחצי לפי שיקולו של בית המשפט, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי". השאלה שעמדה כעת להכרעה הייתה, האם אותו פרק זמן חל גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פרעון, שמטרתו להקל על החייבים – והשופט מינץ משיב בחיוב.

השופט מינץ שב ואומר, כפי שציין בפסקי דין קודמים, כי מדובר בהליכים שהם "חסד המחוקק" ולא בזכות המוקנית לחייב. "גם על הליכי חדלות פירעון לפי החוק חולש העיקרון הקובע כי על היחיד לנהוג בתום לב ולא לנצל לרעה את ההליכים על מנת ליהנות מחסדיהם. כמו בעבר, כך גם כיום, ניצול ההליך לרעה שלא בתום לב שומט את הקרקע תחת ההצדקה לסייע למי שמבקש ליהנות מחסדי המחוקק ומהגנות ההליך", הוא מדגיש.

"ממילא אפוא, בשל אותו רציונל, גם לאחר חקיקת חוק חדלות פרעון, אין מקום לאפשר ליחיד להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים ללא כל 'תקופת צינון' בין הליך חדלות פירעון שבוטל לבין הליך חדלות פירעון חדש. אין מקום אפוא לאפשר לחייב להיכנס להליך חדלות פרעון ולצאת ממנו על פי שיקולי כדאיות רגעיים. אם יחיד יהיה רשאי לפתוח בהליך חדלות פרעון מיד בסמוך לאחר שבוטל הליך קודם בשל מחדליו, איזו תוחלת תהיה לביטול ההליך בשל אותם מחדלים? איזו תוחלת תהיה לאזהרה ולהתראה כי ההליכים יבוטלו אם לא יסיר היחיד את מחדליו? איזה תמריץ יהיה ליחיד לשתף פעולה עם ההליך, אם יהיה רשאי להסתופף תחת הגנותיו, ברצותו יוצא ממנו, ברצותו נכנס אליו, כל אימת שירצה?", שואל רטורית השופט מינץ.

בפיו של השופט מינץ גם הנחיות מעשיות: "לצורך קציבת תקופת הצינון המתאימה, על הממונה ועל בית המשפט המעביר את החלטת הממונה תחת שבט ביקורתו להתייחס לנסיבות המקרה הפרטני הנמצא לפניו. במסגרת זו, יש לקחת בחשבון בין היתר את אופי המחדלים שהביאו לביטול ההליך הראשון; כמות המחדלים והישנותם; מידת הנזק שהסבו המחדלים לנושים; התנהלותו הכלכלית של היחיד במשך תקופת הצינון; ניסיונות היחיד להשתקם בכוחות עצמו בתקופת הצינון; יצירת חובות חדשים על ידי היחיד בתקופת הצינון; תום ליבו של היחיד ביצירת החובות החדשים; ועוד". השופטים יצחק עמית ונעם סולברג הסכימו עם השופט מינץ. (רע"א 663/21).

אושרה תביעה ייצוגית נגד גבי אשכנזי

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, חאלד כבוב, אישר (24.5.21) הגשת תביעה ייצוגית נגד שר החוץ דאז, גבי אשכנזי, בשל דיווח מטעה שמסרה לציבור חברת שמן משאבי נפט כאשר אשכנזי שימש כיו"ר שלה. התביעה היא בסך 120 מיליון שקל ואושרה גם נגד שמן עצמה ונגד מנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי.

הבקשה הוגשה בנוגע לשני דיווחים שפרסמה שמן בספטמבר 2013 בנוגע להתקדמות קידוח הנפט "ים 3". בדיווח הראשון נאמר כי הקידוח הגיע לעומק היעד והחלו בדיקות להעריך האם יש בו נפט בכמויות המסחריות. בדיווח השני נאמר: "השותפים ברישיון הגיעו למסקנה כי בקידוח קיימים סימני נפט משמעותיים וקיבלו החלטה בדבר ביצוע מבחני הפקה בקידוח". בסוף אותו חודש גייסה שמן 30 מיליון שקל. באוקטובר הודיעה החברה, כי הקידוח יבש; בעקבות זאת קרס שער מניותיה ב-87%. המבקשים טענו, כי הדיווח הראשון היה אופטימי מדי ואילו מן השני נעדרו פרטים מהותיים.

השופט כבוב דחה את הבקשה לגבי הדיווח הראשון, למרות שקבע שהוא לא עמד במלוא ההוראות, שכן לא נומק מדוע פורסם באותו מועד. אולם, למבקשים הספציפיים לא נגרם נזק, שכן הם רכשו את מניותיהם בחברה רק לאחר הדיווח השני. לכן, בהעדר נזק למבקשים – אין הם יכולים לייצג משקיעים אחרים להם נגרם נזק.

לעומת זאת, השופט כבוב אישר את הבקשה לגבי הדיווח השני, שכן שמן לא כללה בו נתוני רבי חשיבות בנוגע לנקבוביות בסלעים, המשפיעות על יכולת הפקת הנפט. "בשים לב לכך שמדובר בנתון מכריע לאמידת טיב הקידוח ואשר היה בו גם לשיטת החברה בזמן אמת שינוי מהותי – הרי שהיה מקום להביא מידע זה לידיעת הציבור", קובע השופט כבוב. המידע בנוגע לנקבוביות היה בידי שמן חודשים רבים קודם לכן, והם הוצגו לדירקטוריון החברה יום לפני פרסום הדיווח. אשכנזי היה אז היו"ר, ולוי – המנכ"ל שמסר בעצמו את הדיווחים.

"המשיבים הכירו בכך שמדובר בנתון שעשוי להשפיע על תוצאות הקידוח ובכלל זאת מבחני ההפקה ומהותיות המידע נמדדת בהיותו. הלכה פסוקה היא, כי עובדה היא מהותית אם קיים סיכוי של ממש כי להשמטתה תהיה השפעה של ממש – ישירה או עקיפה – על הכרעה בשאלה אם לבצע את העסקה, אם לאו, ואין הכרח כי תהיה זו העובדה המכרעת לשכלול העסקה", אומר השופט כבוב.

"אמנם מצב של גילוי יתר והצפת המשקיעים במידע, בפרט כאשר מדובר במידע טכני כמו בנסיבות המקרה דנן, אינו רצוי. אולם בנסיבות שלפני ראוי היה כי יעמוד למשקיעים מלוא המידע המהותי והמעודכן לרבות התוצאות השליליות לכאורה של שיעור הנקבוביות בקרקע (כמו גם הנתונים החיוביים שעמדו בפני הדירקטוריון). אף אם לא היה בכך להשפיע על החלטת החברה לצאת למבחני הפקה היה בכך כדי להציג תמונה מלאה יותר בדבר טיב הקידוח, או אז הייתה ניתנת למשקיעים יכולת לקבל החלטה מודעת ומלאה האם להיכנס להשקעה אם לאו.

"זאת ועוד: במצב דברים בו המידע המעודכן לא גולה לציבור, והמידע שהיה בידי ציבור המשקיעים (הקיימים והפוטנציאליים) היה זה שהוצג בדוח המשאבים הראשון והשני, דיווח החברה מיום 8.9.2013 – שיקף תמונה חיובית ושונה מזו שהייתה בידי המשיבים בזמן אמת. בהקשר זה, ראוי להתייחס לגוף הדיווח לפיו נמצאו 'סימני נפט משמעותיים' וכי סוג הפטרוליום שנמצא הוא 'נפט באיכות גבוהה' – כאשר גם עובדה זו לא קיבלה גיבוי במידע שהיה בידי החברה בזמן אמת שעה שהמומחים הגדירו הימצאותו של 'נפט קל' לכל היותר". (ת"צ 13948-08-15).

העליון מרחיב את כלל שיקול הדעת העסקי

המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, קובע לראשונה (12.7.21), כי כלל שיקול הדעת העסקי חל גם על מחדלים של נושאי משרה בחברה ולא רק על מעשיהם. משמעות הדבר היא הרחבה של ההגנה הניתנת לנושאי המשרה מפני ביקורת שיפוטית בדיעבד על תוצאות מעשיהם – ומעתה גם על תוצאות מחדליהם.

על פי כלל זה, לנושא המשרה תהיה מעין חסינות מפני חיובו לפצות את מי שנפגעו מהחלטותיו, כל עוד אלו התקבלו בתום לב, בלא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע מספק. במקרה כזה, בית המשפט לא יבחן את ההחלטה לגופה, אלא יסתפק בכך שהיא התקבלה בהליך תקין.

השופט מלצר מציין, כי עד כה התייחס בית המשפט העליון לכלל שיקול הדעת העסקי בנוגע לחובת הזהירות של נושא המשרה כלפי החברה. אולם, "ברי כי הטעמים העומדים בבסיס הכלל – בכללם שיקולים שבמדיניות מוסדית והחשש מפני הרתעת יתר של נושאי משרה – נכונים גם במערכת היחסים שבין נושא משרה לבין אדם אחר לו הוא חב חובת זהירות", כמו למשל במקרים מסוימים בעלי המניות.

אם יתברר שאין מקום להחלת הכלל, יבדוק בית המשפט האם נושא המשרה הפר את חובת הזהירות או את חובת האמונים שלו. השופט מלצר אומר, כי במקרה כזה, על בית המשפט "להיצמד לדוקטרינות המקובלות בדיני הנזיקין הכלליים בדבר התרשלות וחריגה מסטנדרט התנהגות סביר". כלומר: יש לבדוק כיצד היה נוהג נושא משרה סביר באותו מצב. בעת קביעת רכיב ההתרשלות יבואו לידי ביטוי הגורמים לכך שלא הופעל כלל שיקול הדעת העסקי, כגון פעילות בניגוד עניינים או בחוסר תום לב.

השופט מלצר מוסיף: "אינני רואה סיבה שלא להחיל, עקרונית, את כלל שיקול הדעת העסקי גם על טענות למחדלים בפעולותיהם של נושאי המשרה בחברה. הטעמים הנכבדים לריסון הביקורת השיפוטית על פעולות נושאי משרה בחברה – יפים אף מקום בו מועלית טענה למחדל שנפל בתפקודו של הדירקטוריון. סוף סוף, החשש מפני הרתעת יתר של דירקטורים ואפקט מצנן לנועזות עסקית וליצירתיות במסגרת פעילותם של נושאי המשרה – יפה גם כשמועלית טענה למחדלים שנעשו מצד נושאי המשרה.

"…ברי כי יש להכיר באפשרות כי נושאי משרה בחברה יחובו באחריות כלפיה, אף בגין מחדליהם… יחד עם זאת ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, על מנת לבסס עילת תביעה בנסיבות אלה, סבורני כי יהיה על התובע להראות, על פי נסיבותיו העובדתיות של אותו עניין, כי נושאי המשרה היו יכולים להפעיל את שיקול דעתם העסקי, אולם הם בחרו שלא למלא אחר חובתם כנדרש, או האצילו את סמכותם שלא כדין".

עוד קובע השופט מלצר לראשונה, כי קיימת חובת זהירות של נושאי המשרה כלפי בעלי מניות המיעוט, אם מדובר בחברה ציבורית שמניותיה עלולות להיכנס לרשימת השימור בבורסה (מניות העלולות להימחק מן המסחר בשל אי עמידה בכללי הבורסה). הוא אומר: "במצב הדברים הרגיל אין להכיר בחובת זהירות מושגית של נושאי משרה כלפי בעלי המניות בחברה, וככלל יש להעדיף את טובת החברה במקרה של התנגשות בין האינטרסים של החברה לבין האינטרסים של בעלי המניות. ואולם, האפשרות להכיר בעילת תביעה נפרדת של בעלי המניות, שלא במסגרת בקשה לאישור תובענה נגזרת, תינתן רק כאשר ניתן לקבוע כי הנזק שאותו סובלים, או עלולים לסבול, בעלי מניות המיעוט, הוא נזק בלתי תלוי וישיר, השונה במהותו מהנזק שאותו סבלה החברה".

כאמור, כניסה לרשימת השימור היא מצב שכזה, שכן "הסיכונים הנובעים מהעובדה כי חברה הנסחרת בבורסה עלולה להיכנס לרשימת השימור, רובצים בעיקרם על בעלי מניות המיעוט. מחיקתה של החברה מהרישום עלולה להותיר את בעלי מניות המיעוט עם מניות שאינן סחירות, ולהביאם לעמדת נחיתות מול בעל השליטה. מנגד, הנזק ככל שנגרם, איננו נוגע לחברה במישרין, והשלכתו הישירה היא על ערך אחזקותיהם של בעלי המניות". במצב זה מצפים בעלי מניות המיעוט שנושאי המשרה יפעלו למנוע את כניסת המניות לרשימת השימור, והאפשרות שייתבעו אם לא יעשו זאת – תמריץ אותם לפעול כנדרש.

השופטת דפנה ברק-ארז מוסיפה, כי "החלטות הפוגעות באופן לא-סימטרי בבעלי מניות מיעוט הן ההחלטות שנמצאות בראש סדר ההצדקה להטלת אחריות על דירקטורים. במקרה דנן, יש בדברים כדי להקים ציפייה מצד בעלי מניות המיעוט לכך שחברי הדירקטוריון ישקדו באופן סביר על מנת למנוע את כניסתה של החברה לרשימת השימור, וככל שהדבר כבר ארע, יפעלו להחזרתה לרשימה העיקרית של הבורסה". עוד אומרת השופטת ברק-ארז, כי יש מקרים בהם החריגה משיקול הדעת העסקי מצדיקה בחינה מחמירה יותר של מעשי נושא המשרה, למשל כאשר הוא מתקרב להפרת אמונים. השופט ג'ורג' קרא הסכים עם השופטים מלצר וברק-ארז. (ע"א 3417/16).

הסקירות מובאות באדיבות אתר  News1.