אפל פיי? בנק מדיצ'י!

הבנקים מוצאים מזה מאות שנים תשובות לצרכים המשתנים בתחום אמצעי התשלום. קחו לדוגמא את שטרי החליפין ששלטו בכיפה לפני מאות שנים > ישראל טיר

מאות שנים הורגלנו לבצע תשלומים במזומן, בשיקים ושטרות. רק משנות ה‾80 של המאה הקודמת החלו להתבצע רוב התשלומים באמצעות כרטיסי אשראי למיניהם. לאחרונה אנו עדים חדשים לבקרים לחידושים באמצעי התשלום. חלה רפורמה בדמות "הבנקאות הפתוחה", המאפשרת ביצוע פעולות באמצעים דיגיטליים כמו bit ופייבוקס, ובימים אלה אנו עדים לחידושים נוספים העומדים בפתח כמו הארנק האלקטרוני של אפל – "אפל פיי".
ההתפתחות המהירה של המסחר הבינלאומי והמקומי מחייבת את המערכת הבנקאית לבצע התאמות ולחפש אמצעי תשלום מהירים ובטוחים. שינויים דומים, גם אם איטיים יותר, שהתחוללו במאות הקודמות הציבו אתגרים דומים.
תעודות ועדויות מלמדות על חוסר יציבות ואי ודאות כלכלית בה חיו בני האדם בעת החדשה המוקדמת. אנשים חיפשו פתרונות לסיכונים שהיוו חלק בלתי נפרד מהמסחר. שטר החליפין היווה פתרון נאות למצב הכלכלי הבלתי יציב. סוחרים ובנקאים ברחבי העולם המסחרי השתמשו בו. המסחר התנהל בידי אנשים אנונימיים שהסבו והעבירו את השטרות מיד ליד עד לפירעונם הסופי. הסחר בהם כלל את הפרשי השער שנוצרו והריבית שהיו מוכנים לשלם המסבים האנונימיים הללו. סוחרים אמידים התלוננו על כך שהם חייבים לבצע מסחר עם מקומות רחוקים כמשחק בפיסות נייר ולא בכסף אמיתי.[1]

גם מענה תיאולוגי

שטר החליפין נוצר גם מהצורך לפתור את הבעיה התיאולוגית סביב ריבית והמערכת הבנקאית עקפה באמצעותו איסור זה, כאשר הריבית היתה כלולה במחיר השטר. אנשי הדת קיבלו את הטענה לפיה עסקת החליפין אינה מתן הלוואה, אלא עסקת חילופי מטבע. לא פלא שגילדת הבנקאים בפירנצה כונתה "החלפנים". בהנהלת החשבונות הבנקאית מופיע חשבון רווח או הפסד מסחר חליפין , ולעומת זאת אין בה חשבון הכנסות ריבית או הוצאות ריבית.[2]
עם הפיכתם של הבנקים המסחריים לחלק בלתי נפרד מהחיים הכלכליים של צפון איטליה, חיפשו מחוקקי הכנסייה דרכים כיצד לאשר כמקובלים תשלומי ריבית בתנאים מסוימים, ושטר החליפין במתכונתו ענה לדרישה זו. הפתרון נמצא בנוסח "הרווח האלטרנטיבי": מהו הרווח של הסוחר אילו נרכשה בתמורה סחורה ונמכרה בשוק. בתחילת המאה ה‾15 ברנרדינו מהעיר סיינה הרחיק לכת והגדיר את גביית הריבית באופן הבא: "לכסף יש משמעות מעבר להיותו מטבע. זהו הונו של בעל העסק. הלוואת הון היא כמו השאלת מחרשה ושונה מהלוואת כד יין. יש לשלם עבור הלוואה הונית בהתאם למחיר ההון של נותן ההלוואה". הגדרה זו למחיר הכסף קולעת גם כיום לריבית שגובים הבנקים על ההלוואות הניתנות ללקוחותיהם: זהו ה"פריים", מחיר ההון מבחינת הבנקים.
השינויים הניכרים במסחר, בתעשייה ובחקלאות לוו בגידול ניכר בצורך במטבע. התפתחות המערכת הבנקאית ורוח הקפיטליזם שהחלה לנשב באירופה, הביאה לתלות הולכת וגדלה במטבעות כסף וזהב. ערכם הלך וגדל כיוון שהביקוש להם עלה על ההיצע. במקביל החלו הבנקים פתח אמצעי תשלום אחרים, כגון שטרי חליפין, מסמכי משיכה בנקאיים ומכתבי אשראי. אמצעי תשלום אלה הובילו למיסוד מסלקה וסניפי הבנקים האיטלקיים נפרסו על פני אירופה כולה.[3]
אחת מתוצאות הסחר הבינלאומי היתה הקמת מערכת בנקאית שהתפשטה מחוץ לגבולות המקומיים תודות לאמון ההדדי שנוצר בין הבנק ללקוחותיו. מערכת זו אפשרה ביצוע עסקאות שהגדילו משמעותית את נפח הפעילות העסקית בעת החדשה המוקדמת. שטר החליפין היווה מכשיר תשלומים שאפשר העברת כספים בין סוחרים ללא צורך בהעברה פיסית של מטבע, ובכך הגדיל את האמון ההדדי ביניהם.
המערכת הבנקאות המסחרית התמקדה בערי המסחר הגדולות שבצפון איטליה, בעיקר בטוסקנה. לקראת סוף המאה ה‾14 נעשה השימוש בשטרי החליפין גם על ידי סוחרי דרום גרמניה למקובל ביותר. הפיתוח של שטר החליפין נעשה על ידי סוחרים עבור סוחרים, אך במהרה נעשה בו שימוש גם בידי מי שאינם סוחרים. סוכני האפיפיור שאספו תרומות עבורו באנגליה, בארצות השפלה, בצפון צרפת ובממלכות ספרד ואיטליה, השתמשו בשטר החליפין כדי לבצע את העברת הכספים לחשבון האפיפיור באוויניון במחצית הראשונה של המאה ה‾14. העברות כספים במסגרת הרשת המסחרית של הערים בוצעו באמצעות שטרי חליפין, בעוד מחוץ לרשת הבנקאית התשלומים בוצעו במתכות יקרות.
איטליה, שהיתה בעת החדשה המוקדמת בעלת הכוח הכלכלי הגדול ביותר בעולם המערבי וסוחריה היו המובילים בו, הובילה גם בעסקי הבנקאות. החלפנים סיפקו את הביקוש המקומי לצורכי האשראי והמסחר. הבנקאות הבינלאומית שנזקקה לשטרי חליפין, פותחה באיטליה על ידי הסוחרים הבנקאיים. למעשה הם שהניחו יסודות והובילו להתפתחות הארגונים המסחריים והבנקאות של ימינו. הם המציאו את אמנות התשלום באמצעות הוראה כתובה. הסוחרים האיטלקיים יצרו מערכת בנקאית שבאמצעותה הסוחר יכול לבצע רכישות על ידי מתן הוראה לבנק לבצע העברה כספית לזכות הספק.
במהלך ימי הביניים, הרנסנס ואחריו, הסוחרים והבנקאים לא בחלו בשום עסקה. הם עסקו בכל מה שמניב רווח. המטרות הבסיסיות של בנק מדיצ'י ובנקים האחרים, היו "עסקאות חליפין ומסחר". עסקאות החליפין הידניות היו עיסוקם של החלפנים, אך עסקאות החליפין שבוצעו על ידי הבנק נעשו באמצעות "שטרי חליפין". שטר החליפין פיסית היווה בטוחה לבנקאי נותן האשראי כ"אוחז כשורה" בתביעה משפטית כאשר חולל החוב. שטר החליפין הפך את עסקת מתן אשראי לעסקת חליפין. שטר החליפין היווה גם אמצעי בטוח של מבצע ההפקדה במקום אחד ומשיכת התמורה במקום אחר, מבלי שיישא אתו את המזומנים בדרך. עיקר הפעילות הבנקאית באיטליה ולאחריה גם של הבנקים האחרים, נסבה סביב עסקות החליפין.

שאלה של זמן ומקום

שטר החליפין אמנם שיחק תפקיד עיקרי בניהול המערכת הבנקאית, אולם לא נתייחס כאן לפרטי תפקידו הטכני אלא לשימושים שלו במערכות השונות. מועד הפירעון שלו נקבע לפי המרחק במקום ובזמן ההגעה: ממקום עריכת השטר למקום המשיכה. סמוך למשיכה היה צורך לגשת לנוטריון המקומי כדי לקבל אישור שהאיש האוחז בו הוא "אוחז כשורה" ומאשר גם את תקינות שער החליפין במועד המשיכה. פדריקו מליס הביא דוגמאות לשטרי חליפין שאיתר בארכיוני איטליה ורכזם בספרו.[4]
היו מקומות בהם לא ניתן היה לקבל חתימת נוטריון על שטר חליפין, כאשר נשא ריבית עקיפה. במקרים אלה מצאה הנהלת הבנק דרך לעקוף את ההוראה: הסבתו לתושב המקום כ"שטר טובה" (תיווך פיקטיבי) ללא הפרשי שער, לאפשר למוסב (איש קש של הבנק) לדרוש מהמושך את הסכום כולל הריבית והעברת התמורה לבנק כנגד הלוואה שנפתחה לאיש הקש, בסכום כולל הריבית. בראשית המאה ה‾15 חוקקה מועצת העיר פירנצה חוק, האוסר שימוש בשטרי חליפין פיקטיביים; משפחת מדיצ'י עקפה אותו ביודעין ובארכיונים נמצאו שטרי חליפין פיקטיביים משנת 1464.
לאחר 500 שנה נעשה שימוש נרחב ב"שטרי טובה"[5] במערכת הבנקאות בישראל. הבנקים עקפו את חוק הריבית באמצעות אנשי קש ואפשרו מתן הלוואות בריבית גבוהה מהריבית החוקית. התופעה כונתה "תיווך שטרות" ובנק ישראל העלים ממנה עין, אך מערכת הבנקאות בישראל כמעט קרסה כתוצאה מכך. בשל החוק שאסר על גביית ריבית של יותר מ‾11%, גבו בנקים ריבית כפולה באמצעות מתווכי שטרות. אך כאשר הגיע המיתון, רבים מהלווים לא יכלו לעמוד בפירעון השטרות. הדבר הוביל באמצע שנות ה‾60 לקריסתם של מספר בנקים ובראשם בנק פויכטוונגר ובנק אלרן.
הריבית תמיד נכללה במחיר או בשער ההמרה בעת החליפין. שער הריבית נקבע במטבע המקומי או במטבע ההמרה על פי הפרשי זמן ומקום. כוחות השוק שפעלו על מחיר עסקת החליפין לא היו רק שעור הריבית, אלא כוחות נוספים כמו שינויים בערך הנקוב כתוצאה ממניפולציות מוניטריות; התאמות במאזן הסחר; ספקולציות בתחזיות של הבנקאים; תמרוני נוכלים המנסים להסיט את השערים והפרעות מכוונות של השלטון לשוק החופשי.
הבנקאים היו חייבים להיות עירניים לשינויים שאין ביכולתם להשפיע עליהם. היה עליהם לבחון את מגמות השוק ולפעול בהתאם. מרכיב הריבית אכן היווה מרכיב חשוב ביציבות, אולם אי הבאה בחשבון של שינויים בכוחות השוק היה עלול לגרום להפסדים. שינויים בשערי מטבע וההמרה היו עשויים עשויה להביא לרווח נוסף על הריבית שנגבתה או לגרום להפסד ניכר. בשל הדינמיות של שוק ההון, קרה שהמלווה הפסיד כאשר שערי החליפין שינו כיוון ולכן היה על המלווה להיות עירני ולתת הלוואות בריבית גבוהה יותר כדי למנוע הפסדים. הרווח של הבנק לא נמדד לפי אחוזים, אלא השינויים מהפרשי שער.
לבנק מדיצ'י היו סניפים וקורספונדנטים ברחבי אירופה, שהיו מודעים היטב לשינויים בשערי המט"ח ולמצב הפיננסי בשוק. העובדה שבנק מדיצ'י ובנקים אחרים ביצעו עסקאות בחו"ל במטבע חוץ באמצעות שטרי חליפין, יצרו דילמות רשום בהנהלת החשבונות הכפולה. כדי להתגבר על הבעייתיות, הם פתחו חשבונות כפולים לקורספונדנטים: חשבונות נוסטרו וחשבונות ווסטרו או לורו. חשבונות אלה נמצאים בשימוש הבנקים גם היום בעסקאות אשראי דוקומנטרי. כנספח לשטרי החליפין, הגו מנהלי בנק מדיצ'י את המחאות הנוסעים – כתב אשראי שנמשך על הבנק לטובת עולי רגל, טיילים, סטודנטים, דיפלומטים וסוחרים.[6]
בשל ניהול ופיקוח כושלים בבנק מדיצ'י, חלה התדרדרות מהירה במצבו הכספי ופעילותו כבנק פסקה. ריימונד דה‾רובר, ההיסטוריון שחקר את הפעילות הכספית של סניפי בנק מדיצ'י, מגיע למסקנה, כי מנהלי הסניפים פעלו באופן עצמאי ללא הגבלת סמכויות ומבלי לקבל אישורים מראש על פעולות מהותיות, ועובדה זו היתה בעוכריהם.

הגרמנים תופסים הובלה

הבנקים בדרום גרמניה, בעיקר אנשי הפירמה פוגר ובראשם מנהל החשבונות הראשי שלה, מתיאוס שוורץ, הבחינו במתרחש והידקו את הפיקוח על הסניפים והנהיגו מערכת נהלים אחידה. שוורץ, שבראשית דרכו שהה באיטליה, שאב מהמעיין האיטלקי את ידיעותיו, פיתח אותן, למד מניסיונם המר של מתחריו והכניס חידושים בחשיבה הכלכלית‾עסקית ובחשיבה החשבונאית.
פרנצ'סקו גאודי ברוסקולי שואל במאמרו כיצד פיתחו המתחרים את הידע שבאמצעותו נושלו הסוחרים האיטלקים מעמדתם העליונה. התשובה טמונה בטכניקות המסחר שפיתחו הסוחרים מדרום גרמניה, יותר מאשר בסיבות כלכליות או פוליטיות. מסקנתו היא, כי פיתוח הכלים המסחריים והחשבונאיים בידי שוורץ הוא שהביא לנישול הבנקאות האיטלקית ממרום עליונותה.
הסוחרים הגרמנים ובראשם שוורץ פיתחו שימוש נרחב בשטרי חליפין, שבאמצעותם הועברו כספים למימון פעולות בחו"ל. הם פיתחו טכניקות סחר חדשות כדי להיות יעילים יותר ולענות לצרכי הביקוש לאשראי. הגרמנים פיתחו את השימוש בשטר החליפין שהומצא למעשה על ידי האיטלקים. ברוסקולי מגיע למסקנה, כי האיטלקים בתמימותם העבירו לזרים שהגיעו לאיטליה את הידע שצברו, אך בסופו של דבר התלמידים הזרים היכו את האיטלקים שוק על ירך באמצעות הכלים שרכשו מהם.[7]
הפיתוח של אמצעי התשלום בעבר בסחר המקומי, כמו גם בהווה בשוק הגלובלי, מעידים על חיפוש מתמיד אחר אמצעים יעילים, בטוחים ונוחים של הפעילות הפיננסית. תחרות חופשית וכוחות השוק, כאז כן עתה, דוחפים ליצירת כלים פיננסיים חדשים.

הערות

1. Martha C. Howell, <Commerce before Capitalism in Europe 1300 – 1600>, Cambridge, 2010, pp. 23-25.
2. Raymond De Roover, <The Rise and Decline of The Medici Bank 1397 – 1494>, Harvard University Press, 1963, pp. 10-11.
3. Harold J. Grimm, <The Reformation Era 1500 -1600>, The Macmillan Company, , 1954, p. 11.
4. Federico Melis, <Documenti per la storia economica dei seco;i XIII- XVI>, Leo S. Olschki, 1972.
5. שטר טובה נדון בסעיף 27 לפקודת השטרות: " המיטיב בשטר הוא האדם שחתם עליו כמושך או כקבל או כמסב בלא שקיבל בעדו ערך כדי להשאיל את שמו לאדם אחר".
6. דה‾רובר, עמ' 141-108.
7. Francesco Guidi Bruscoli, "Le tecniche bancarie", <Il Rinascimento Italiano e L'Europa, volume quarto, Commercio e cultura mercantile>, Fondazione Cassamarca, 2007, p. 543.

רו"ח ד"ר ישראל טיר, אוניברסיטת בר‾אילן. ציורים: מרינוס ון‾ריימרסוואלה