קביעת תושבות בביטוח הלאומי בימים רגילים

תושב ישראל שגר בארץ ויוצא לחו"ל מבוטח בביטוח הלאומי ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כל עוד הוא מוכר בביטוח הלאומי כ"תושב ישראל" וכל עוד יציאתו לחו"ל היא זמנית. בדרך כלל המוסד לביטוח לאומי ממשיך להכיר באדם שגר בארץ ויצא לחו"ל כתושב ישראל בחמש השנים הראשונות שבהן הוא נמצא בחו"ל, ולאחר מכן מברר עמו היכן מרכז חייו.

הבירור בעניין מרכז החיים נעשה פעם נוספת לאחר שהמבוטח חוזר לישראל.

פקיד המוסד לביטוח לאומי רשאי לבחון מחדש בכל עת את התושבות של המבוטח ולהחליט בדיעבד על שלילתה.

לאחר תקופה של חמש שנים שבהן לא שהה תושב ישראל בישראל רוב הזמן, המערכת אמורה לבצע בירור באופן אוטומטי, שבסופו עלול להתחיל לגביו הליך של שלילת תושבות. ניתן זמן קצוב לערעור שבו המבוטח עדיין זכאי לשירותי בריאות. יש לצרף לערעור על ביטול התושבות, שאלון לקביעת תושבות ממולא וחתום בצירוף מסמכים המעידים על מרכז החיים בישראל.

ההחלטה בנושא תושבות (לרבות לעניין חוק ביטוח בריאות) מוטלת על פקיד הביטוח והגבייה במוסד לביטוח לאומי, על פי הלכות שנקבעו בבית הדין הארצי לעבודה. החלטה זו אינה תלויה בהחלטתם של גופים אחרים, כגון: מס הכנסה ומשרד הפנים.

הצהרה על תושבות של תושב חוזר במשרד הקליטה מתקבלת לעיתים ללא בדיקה מיידית, אך הביטוח הלאומי בוחן בציר הזמן אם המצהיר חזר לארץ למגורי קבע, ואם מתברר שמרכז החיים עדיין בחו"ל, התושבות מתבטלת רטרואקטיבית, על כל המשתמע מכך (בדומה להקלות בימי משבר הקורונה).

הפסיקה קבעה שתושב ישראל הוא מי שמרכז חייו בישראל. מרכז החיים נבחן בפסיקה לפי שני מבחנים:

נסיבות עובדתיות (היבט אובייקטיבי) – זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום שבו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או במוסדות ומטרת השהייה מחוץ לישראל (לימודים, טיפול רפואי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי).

היבט סובייקטיבי – מה הייתה כוונת האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו.